כיף עם הבלוג נדודי שינה

שיחה עם מארק צלופחים "אוליבר אוורט (E)

מייק Ragogna: מה היית עד מאז אומברה לובו?

מארק אוליבר אוורט: זה מצחיק, אנחנו האחרון דיבר לפני אומברה לובו יצא, וזה היה רק ​​באפריל האחרון או מאי. זה מוזר לי כי זה נראה כאילו זה חייב להיות en לפני חמש שנים.

MR: כן, זה נראה כמו הרבה זמן.

משרד החינוך: הייתי עסוק כל כך. כיף דק ז על החיים שלי הוא שאני לטבול את עצמי כל שנה בערך לתוך חדש מוסיקלי wor ld, והפעם, אני מזורז כמה פעמים אני הולך לעשות, כי זה הרבה horter תקופה. לכן, בשנה שעברה מרגיש כמה שנים איתי.

MR: זה sho קהילת בגלל שיש לך שלושה אלבומים מה, קצת למעלה משנה?

משרד החינוך: כן, זה נכון.

MR: אחרית הימים היה זה שחרור העבר של ינואר, נכון?

משרד החינוך: זה נכון, שיא חורפי.

MR: ועכשיו אתה מכסת את הריצה של אומברה לובו ו אחרית הימים עם התקליט הזה השלישית אנחנו מדברים על היום, מחר בבוקר.

משרד החינוך: נכון.

MR: ובכן, במובנים מסוימים, Tomorr בוקר ow נראה כמו סיום של השלישייה. מצד שני, זה נראה כמו יו u're פתיחת פרק נוסף.

משרד החינוך: ובכן, כן. אני מניח שזה בדיוק העניין. זה היה חשוב לי לעקוב כותרת בשם טיימס סוף בתואר מחר בבוקר כי אז זה משתנה המשמעות של אחרית הימים הכותרת. איך זה יכול להיות הסוף אם יש tomor בוקר בא בשורה?

MR: (צוחק) חכם מאוד. וזה רצף מעניין.

משרד החינוך: למעשה, את תחילת הוא בסוף הסיפור, בסופו של דבר נמצא באמצע.

MR: אני אוהד מאז E, ו-y ou היה לי "Nowheresville" ו - אדם בשם (E).

משרד החינוך: אתה מראה בגילך.

MR: מישהו חייב. אתה יודע, אני עוקב אחרי יו הקריירה שלך ur מאז ימי "E" וכשאתה הפך צלופחים כי dabbled עם פופ מלו אפילו ניסיוני יותר מת מילים. עם האלבום הזה, היה לך משימה הכוללת עם מחר בוקר?

משרד החינוך: ובכן, רציתי לעשות אלבום חם, וזה היה חגיגי celebra טינג החיים ואת כל הדברים הטובים בחיים. אתה יודע, ככל שאתה מתבגר, אתה רח' אמנות להסתכל מסביב, ואתה מתחיל לשים לב שיש דברים שאתה שמוט ד ניתן להעריך.

MR: כן, כולל אהבה. ישנן מספר רב של שירים "אהבה" על האחרונה שלך. "אני אוהב את הדרך תי s הולך" הוא שיר פשוט מאוד איתך על גיטרה חשמלית ...

משרד החינוך: ... זה פשוט גיטרה בס ולא שום דבר אחר.

MR: נכון, וזה תענוג אמיתי לי. "המסתורין של החיים" הוא כנראה האהוב שלי, שלך "לה לה" מקהלה כל אבל דוקר את העין של מוזיקת ​​פופ.

משרד החינוך: הו, מגניב.

MR: יש כמה שירים באלבום הזה נראה די מסובך מקומי כגון "אני יונק הדבש". המילים משגעות sentime NT.

משרד החינוך: זה נחמד מאוד לשמוע, כי לא הייתי בטוח מה כל אחד הולך לעשות עם זה. הרגשתי אני אייק היה זה אלבום די מוזר למדי, ועד כה, זה נראה כאילו אנשים חיבה זה, וזה נחמד כי לא ידעתי למה לצפות.

MR: מנקודת המבט שלך, איזה שיר היה מסובך ביותר מבחינה כלשהי?

משרד החינוך: ובכן, הרבה מהם דה ceptively מסובך, אבל אתה לא חושב שזה. האחד נקרא "להרים" הוא האהוב עלי כנראה בגלל שהיה לי מו רחוב כיף שאי פעם היה לי באולפן הקלטות שהופך אותו. אבל הרבה שירים אלה הם מאוד comp licated כי הם רב שכבתית. פשוטו כמשמעו, יש רק שכבה אחר שכבה, הוספה חיסור כמו השירים להמשיך. במקרה של "להרים", כי חל ה על כל כלי הקשה שונים בבית שומר נערמים על זה, אז זה רק שומר הבניין. זוהי דרך שונה לעשות שיר, אלא מ הפסוק המסורתית, מקהלה, גשר, outro. במקום, ניתן גם לבנות שירים על ידי גורמים שונים שכבות הקשתי פנימה והחוצה.

MR: מבט Homb מחדש לובו, אחרית הימים, ומחר בבוקר, אחד זה יכול להיות אישי ביותר?

משרד החינוך: ובכן, אחרית הימים היה די אישי לעזאזל.

MR: נכון. מה זה סיור שלך הולך להיות כמו?

משרד החינוך: כן, אנחנו עומדים להתחיל חמישים להראות לעולם סיור.

MR: לאן אתה מגיע?

משרד החינוך: Japa n, אוסטרליה, אירופה, אמריקה.

MR: איפה באמריקה?

משרד החינוך: הם באתר. אני צריך בסיס w kno, ואני יודע רק בתוך 24 השעות הקרובות.

MR: (צוחק) אני יכול שאלו את השאלה הזאת כאשר דיברתי איתך לאחרונה, אבל מה העצה אתה יש למעשי חדש?

משרד החינוך: ובכן, אני חושב העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת מעשה צעיר היא מנסה לא להיות מהוסס על כל דבר שאתה עושה. גם אם אתה בטוח בעצמך או מה אתה עושה, לעשות את זה כמו שאתה יודע מה אתה עושה. זה ממש שם הוא חצי הקרב. האם מה y ou're עושה עם סמכות, ואתה תהיה מופתע עד כמה זה עובד רק על ידי כך שהגישה.

MR: ניק ה אף אחד אחר לא ענה פעם על השאלה ככה.

משרד החינוך: זה בעצם על הידיים, מאוד להשתמש פול עצה.

MR: כן, זה חורג ביטחון עצמי פשוט, זה רק על האמונה שלך שדון ואת מה שאתה עושה.

משרד החינוך: בדיוק. גם אם אתה לא מאמין במה שאתה עושה, לשקר לעצמך שאתה מאמין WH בשעה שאתה עושה בתור התחלה, ובסופו של דבר, אתה עשוי להתחיל להאמין במה שאתה עושה.

MR: (צוחק) מ ימים שלך עושה "E" אלבומים דרך עכשיו, מה הם חלק מן השינויים המשמעותיים ביותר שאתה חושב שהרחקת throu GH?

משרד החינוך: אמנותית?

MR: אמנותית, ואולי באופן אישי.

משרד החינוך: כל כך הרבה. היו לי חוויות רבות כל כך, עברתי כל כך הרבה מאז. הלוואי שמישהו היה יכול לומר לי תואר ראשון ck אז איך הדברים יהיו לי עשרים שנה מאוחר יותר, כי הדברים הם באמת נחמד לי עכשיו, ואני לעולם לא היה מנחש כי דברים יכולים הפכו ou זה לא נחמד. לכן, טוב לדעת, ואני מקווה כי יכול לשמש קצת תקווה . אם שמוק כמוני יכול לקבל מאושר, כל אחד יכול.

שירים:
1. כאות תודה על זה יום נהדר
2. I'ma Hummingbird
3. בוקר
4. Baby Loves Me
5. מרהיב Gi rl
6. מה שיש לי להציע
7. זה המקום שבו זה נהיה טוב
8. לאחר האייק Earthqu
9. הו, כל כך יפה
10. The Man
11. להרים
12. זה לא הסגנון שלה
13. אני אוהב את הדרך תי זה קורה
14. המסתורין של החיים

(עיבד ידי ריאן גפני)

Wi שיחה ה אליס פול

מייק Ragogna: עם אמנים עוד ועוד לקיחת אחריות שיווק והפצה של הפרויקטים שלהם, אוהד מימון הפכה יותר ברור המסלול. ליום שאחרי הכל השתנה, אתה מורמות מעל 100,000 $, נכון?

אליס פול: כן.

MR: איך עשית את זה?

EP: ובכן, הקמנו מערכת tier באתר שבו אנשים יכולים ללכת לקבל סחורות ושירותים שהם קנו את . הקצה העליון היא 10,000 $, ובתמורה, אתה מקבל גיטרה conce בית rt, ואני לכתוב שיר בשבילך עם מילים בכתב יד לכל שיר אתה ליק ה בקצה התחתון, בהיקף דולר $ 15 יקבל את תקליטור מראש כי הוא הורה של igned וממוספרת על כך.

MR: לא האלבומים הראשונים שלך יצא ניוברי על קומיקס?

EP: כן. ניוברי קומיקס התחברה עם המנהל שלי ואני והתחלנו a la בל בשם בלק וולף. אנחנו שמים את שני רשומות איתם, וזה הלך כן. זה נתן לי ביטחון לעשות את זה באמת.

MR: היה הראשון גם f אוהד unded?

EP: לא, אני מימנה את זה בעצמי. חברת הניהול בעצם לכבות אותה עצמם. יש לי צוות טוב עכשיו להרכיב עבור סוג זה של הפרויקט.

MR: אז, היו לך שירים בסרטים כמו ג'ים קארי של Me, Myself & Irene כמו גם המוזיקה בסצינת הסיום של אד.

EP: M בצר ועוד מהסוג הזה קורה, אני מתחיל לקבל שיחות מנאשוויל על מכסה את החומר שלי. היו לי שני חתכים על תקליט Sugarland, ו comm אחרים דברים ercial הקרובים דרכי אשר כבר טוב. אבל אני מנסה לכתוב שירים שאני גאה שיש writt en, אני לא רוצה לכתוב אך ורק באמצעים מסחריים. אני רק מנסה לכתוב שירים טובים.

MR: הזכרת נאשוויל שהוא מושלם מאז החומר שלך הוא כל כך לכסות וו rthy. "אנלי" נשמע כמו שזה צריך להיות להיט של מישהו אם לא שלך.

EP: זה יהיה נהדר, אני אוהב את השיר הזה המון. ובכן, זה החלק של הכתיבה. כתיבה זה עושה את זה עבור נגישות אוניברסלית, כל כך הרבה o אנשים f ניתן כיסוי שירים שנמצאים באלבום הזה לעומת האחרים שלי מחדש מיתרי אשר מבוססים יותר על החוויות האישיות שלי אישית לקחת על עצמו דבר s. הקול האישי שלי הוא אולי קצת יותר חזק על רשומות פרט בלתי קול iversal זה על זה.

MR: האלבום הזה מזכיר לי הרבה סיפורים.

E P: אתה יודע, יש לו יותר מסוג זה הסיפור של הנושא הרבה דרכים. זה כמו reco אחות rd.

MR: ישנה אינטימיות לכך החוגים לחזור מוקדם יותר בקריירה שלך אפילו את הדרך שבה דברים הניסוח נראה לומר משהו וסיפורים, כי הדואר ra.

EP: אני שמח שאתה הרים על כי הכתיבה היא יותר כמו התקופה מ דברים שעשיתי שביניהם.

MR: מצד שני, זה אוסף של שירים נראה נרגש מאוד, ההפך קודם את החומר מושג מונחה,.

EP: שירים אלה נראה יותר מהצוואר ומטה ולא עד הצוואר. Lyr ics צודקים נגיש יותר להקשיב הראשונה. אני חושב שזה היה יותר במדינה סגנון הכתיבה שבו אתה רק אומר למה אתה מתכוון, מה אתה מרגיש ולא מנסה גרם לפוליטיזציה הכל. אז, זה פשוט מיד מתחבר רגשית הייצור לא להפריע או להסיח, הוא תומך מה מצב הרוח של השיר הוא i n דרך מצוינת. אני איתך. זה שיא הטוב ביותר שלי עד כה.

MR: כן, אני גם חושב Afte יום r הכל השתנה הוא הטוב ביותר שלך, כמו גם את רוב האלבום שלך "מסחרי" עד כה.

EP: כן, ואני חושב tha לא קשור ההשפעה המיידית של השירים. זה לוקח רק להקשיב או tw o להגיע למגרש מה השירים עומדים. זה חלקית הכתיבה חלקית ביצוע הייצור מבחינת הבחירות הנכונות לאנשים וו. ייצור "מסחרי" ניתן hokey מאוד.

MR: כן. כמו כן, האריזה יפה עם תשומת לב אמיתית לפרטים.

EP: אני לא רוצה שאנשים thi nk כי זה נעשה מאפס או שאני מתחננת אנשים בשביל כסף באינטרנט. זה ממש כסף יותר מאשר כל אחד הוציא אי פעם עלי, אנחנו לא סגרנו שום פינות. ביליתי מו מחדש על ההקלטה, בילה יותר על הגרפיקה, ובילה יותר על שיווק מ ביליתי אי פעם על פרוייקט אחר. אז, זה לא דבר מאפס בכלל. זה לעלות הרבה דרכים.

MR: ובשל שלך לוקח את הקריירה שלך לתוך הידיים שלך לא להיות "behoovin על תווית אבל גרם oing המימון אוהד תוואי-לך מנדט להביע את עצמך בכל דרך שאתה צריך לאמן ically.

EP: כן. הם תמיד מנסה לחשוב על השורה התחתונה ולא לפעול ually מה המוצר בפועל נראה. הם נותנים לך מועדים שיש לך להיעשות על ידי, אתה צריך להשקיע כל כך הרבה כסף, אתה לא יכול לעבור על התקציב.

All of those thin gs are bypassed. We spent as much as we needed to make a record right, and we hi red the right people for the design who could express who I am and what I want r ather than what the record label wants. It feels more real, more me, more artful , more creative.

MR : It's always nice when the album concept is supported by its artwork. As w e head towards CDs retirement, I guess it's logical that artwork will be the biggest casualty.

EP : I think people are dogging CD artwork because it's so small and it's fading out as more and more record s are getting smaller and smaller and going to digital. So, we decided to maximi ze what the artwork would say. We really took our time with the artwork and the designer did a great job. There was sort of a theme of baptism and renewal in al l of the photo shots of the water.

MR : Though my favorite shot is the one of you in the room with the guitar in the corner with the sunset through the bay windo w.

EP : That was in a little bed and breakfast mansion in Orange, Virginia, that we found on the Internet. We thought about each location and figuring out how to make the drama of the artwork work with the drama that was going on in the song s.

MR : How are you making this the best online experience for your fans?

EP : Wel l, I am trying to learn more about YouTube and Facebook interactions with people .

MR : And the website?

EP : I want it to be like a little garden. I want it to b e filled with cool looking things rather than weeds. I think a lot of people jus t throw out weeds on their websites. They just let their gardens go entirely, le t it go stagnant for years and throw garbage up on it that doesn't have any value. These are t hings that can stay up for years and years to come after we are all long gone, s o it will be a website that will support high quality. I think that is why the a rtwork is so important. I just want to stick it out.

MR : Earlier, I brought up “Annalee,” but “Rose Tattoo” also is a pretty catchy song complete with a sing-a-long vibe at the end.

EP : With “Rose Tattoo,” I took a lot of that Jim Croce stuff w ith two guitars panned left and right. I'm happy with that one. But you know, I'm happy with all of them.

M R : You ended the album with the intense “Nothing Left To Take” which is a very unusual song. Can you discuss it a bit?

EP : I had heard a story about a couple that broke up and there was al cohol involved. One of the parties was an alcoholic and got into a car accident. So, I tried to dress up that story, and a lot of the specific details kind of c ame down to the bottle while he was driving. There was a time frame as to how th e break up happened. Fifteen seconds, a minute, an hour–like a clock ticking as the song is go ing on.

MR : Which song are you closest to?

EP : “Hurricane Angel” seems to be one that I gravitate to the mo st, even though it's not a song about me. It's about a Katrina victim and the crossroads after the storm tha t happened, and trying to figure out how to get help. He's reaching out to the insurance compa nies, the President, and God looking for some help and relief.

MR : It's years later and the a ftermath of Katrina and there's damage still remaining.

EP : I wrote that after all of the Katr ina victims were in the FEMA trailers and were kicked out of them because of for maldehyde poisoning, nearly 40,ዀ people got their trailers taken away from the m. I guess they were getting poisoned from the formaldehyde that was in the wall s, and it just spurred me to write it. There is just no way that those people ca n win down there. It's just speed bump after speed bump after speed bump.

MR : You were a socia l worker at some point, right?

EP : Yeah, in my early twenties after college for about four or five years.

MR : Do you find yourself wanting to jump into specific social causes?

EP : Yeah. I want to write about those things, but often times, y ou can't force the subject matter. You start doing that and then a song comes out (that's) a piece of s**t. I try and wrap my head around these problems, but I'm just waiting for the right story to come to me. It's a challenge for me being self-employed to afford health insurance I need in order to cover my family. So, its going to be a social issue that addresses my life i n some way, and then I need to find a story that I can address the emotions of, so it took me five years to write the Katrina song.

MR : A balance of sentiment and constructive engagement. Interestingly, it takes a while to know what to be talking about when you're talking about it.

EP : When (Katrina) happened, there were a thousan d songs written in the weeks after that. It was too big of an event for me to ev er get objective about for me to write about. There were some beautiful songs wr itten, but I have to say, though a lot of songs were written out of that moment, I couldn't do it. It was just too big of a thing.

MR : This project's overall statement seems to be, “Okay, everything has changed and now it's time to start life.” Was that intentional?

EP : I have kids now and I'm looking back at the last 20 y ears of my life and what am I going to do with the next 20 years of my life, so it seems like, “What am I going to do now?” I'm at the halftime of the super bowl of my life and I'm reflective. I'm looking back, and a lot of these songs are about people who are about, you know, a guy who just got laid off and is at home, and in the first song, there is a guy who is going back to college a nd wondering what the future holds for him. So, every one of the characters are approaching some kind of major crossroads and are trying to make decisions about what their future is going to look like and which road to take. I guess I am so rt of in that place in my own life being at a halfway point too.

MR: At this ha lfway point, are there things you haven't done musically that might be explored over the next few projects?

EP : I think so. If I can do the next four or five records with th e same batch of people and approach the songwriting in the same way, I really fe el like we could get locked into something that is like a sweet spot. I feel mor e centered with my production and writing style. It feels kind of like I found m y thing. If I can write out of this place and write the next four or five record s this well, even without any commercial success, I would be thrilled just to pu t out records that are this good every time.

Tracks :
1. Annalee
2. Rose Tattoo
3. River Road
4. The Day After Everything Changed
5. The Lights Of Vegas
6. Hurricane Angel
7. Heaven's Wherever You Are
8. Dragonfly
9. Sometime, Someplace
10. Once Upon A Summertime
11. Waking Up To Me
12. Walking After Midnight / Chan ge
13. The Cotton's Burning
14. בובות נייר
15. Nothing Left To Take

(transcribed by Erik a Richards)

PRESS RELEASE :

DISTURBED ABOUT THE ENVIRONMENT

Multi-platinum, Gram my-nominated hard rock band Disturbed have released the video for their #1 singl e “Another Way to Die.” The video, shot by Roboshobo (Mastodon, Metallica), is a hard-hitting, unsettling look at the dangers of not taking care of our environment. Examples of global wa rming, pollution, deforestation and overflowing landfills are intercut with a po st-apocalyptic narrative. “Thematically, the song's about global warming and how the choices we make affect the planet,” explains guitarist Dan Donegan. “It's a new topic for us, and it'll hopefully raise a little awareness.” Front man David Draiman continue s, “It definitely is meant to draw the effects of the indulgent life that most people lead. זה is meant to draw a contrast to things and to show the effects of the abuse we a re causing to our planet.”
The track itself is already a #1 hit at Active Rock Radio. “Another Way to Die” is the highest Billboard Active Rock debut in Disturbed's history and the fastest #1 for the band on Billboa rd's Active Rock chart, getting to #1 in just 4 weeks. It is also the fastest # 1 on Billboar d's Active Rock chart in over 3 years and is the band's 7th # 1 single on Billboard's Active Rock chart: they are tied wit h Metallica for the 3rd most #1′s on the Active Rock chart.

“Another Way To Die” by Disturbed

Follow Mike Ragogna on Twitter:

www.twitter.com/ragz2008

They Might Be Giants won a Grammy Award in 2002 for their half-finished song “Boss of Me,” which served a s the theme song for the hit show “Malcolm in the Middle,” said John Flansburgh, one of the founders of the Brooklyn-born band.

“We had no idea that song would be a hit,” he said. “The success of that song really illustrates how y ou just can't tell how something is going to work out.”

TMBG, who will perform at the Rio Theatre in Santa C ruz on Friday, has a way of making things that work out.

TMBG, founded in 1982 by John Flansburgh and John Linnell — often referred to as the two Johns — started out somewhere in between alternative rock and performance art, Flansburgh said. Flansburgh played the gui tar, Linnell played the accordion and saxophone and, true to 1980s dance culture , they rock a drum machine.

“Our stuff was kind of pretty odd album,” Flansburgh said. “We weren't accepted as a real band,' but at these performance art places we were the rock guys,' so we were kind of caught in between.”

But TMBG, born in the era of free form radio and punk rock, didn't care where they played, just so long as they played, he said .

“We're not virtuosos,” Flansburgh said. “When you're not a virtuoso, it's kind of a humbler. I don't know what it would be like to go through the world thinking I'm totally hot stuff. Our s kill set is a little bit more willful. We actually have to work at what we achie ve, and I think we get a lot out of the work that

we do.”

But, what TMBG lacked in virtuosity , they made up for with creativity.

For example, for their performance of their song, “Number Three,” they put down their instruments and wore giant, hot pink, papier-mache hands, crafted by Flansburgh, and did a choreographed dance, he said.

In the late '80s, their project, “Dial-a-Song,” set them aside fr om other bands.

They recorded their songs onto a phone answering machine so tha t when people called in they would hear TMBG on the recording, Flansburgh said. They changed the song daily and advertised the phone number in the New York week ly newspaper the Village Voice.

“It was quite the phenomenon,” he said. “It made us different from any other band and it w as, uniquely, our own.”

The Two Johns began performing in the East Village New York club scene , where they gathered a local following, he said.

“The East Village scene pushed us into the n ational spotlight,” Flansburgh said. “It was pretty freaky in the mid '80s. There was a really hardcore night club scene, there were a lot of drugs and everything was hyper-sexualized. Stylistically, we were kind of the opposite of dance floor music but I think the fact that we wor ked with a drum machine helped bridge us into that world.”

TMBG found success and produced fou r albums as a duo, and in the early '90s they expanded into a full band, he said. Though they still used a drum machine and pre-recorded music, they took on a keyboardist, a drummer and a bassist.

TMBG's unconventional style, unusual subject matter and low budget but wild MTV videos, shot by television producer Adam Bernstein, gained them wide sp read recognition and a big fan following, Flansburgh said.

Their music videos, which were adapted from their stage performances, often featured off-the-wall id eas, Flansburgh said.

“I think one of the reasons our videos did so well, besides our incredi bly handsome faces, was that they were shot on film,” he said. “Even though they were very low budget, they looked more authentic than the video in 1986. It gave us more of an artistic val ue and that was a lucky break for us.”

In 2002, TMBG did a kids' record called “No!” which was very warmly received, Flansburgh said. Af ter that, writing kids' music became a parallel industry for them.

TMBG's most recent, 2ዉ album for kids, “Here Comes Science,” uses catchy alternative rock to introduce listeners to applied sciences, according to their Web site. Songs such as, “Meet the Elements,” “What Is a Shooting Star” and “My Brother the Ape,” entertain as well as teach. The group is working on additio nal children's music but is also due to release another grown-up album in 2010.

“We're just trying to find a way to make a song that's a little more unexpected,” Flansburgh said. “We're were just trying to find our own voice in a “” well “” a really crazy world.”

Over the years, rock-star side projects have not fared particularly well. Mor e often than not they are a self-indulgent mess or an ill-advised ego-trip, havi ng little worth to anyone other than devoted disciples. So what to make of the n ews that Philip Selway, the unassuming Radiohead drummer, is to release his firs t solo album nearly 20 years into the band's celebrated career?

For such a hugely successful group, the members of Radiohead are among the most publicity shy in modern music . They aren't, however, adverse to the pretty odd album stunt, as the no-singles-to-be-release d-from-”Kid A” furor and the pay-what-you-want experiment for their last album, “In Rainbows,” prove.

Selway is perhaps the band's most innocuous memb er, having little creative input into Radiohead's tunes, and being just as well known for his charity work as any kind of musical prowess.

It makes his decision to launch a solo career a surprising one, yet here he is with a world tour to coincide with the release of his “Familial” album. Of his motivation for this new project, Selway says, “When you're the same age as the prime ministe r, you think 'I'd better get on with this.' "

Produced by Ian Davenport of Radiohead's Courtyard Studios at their Oxfordshire base, “Familial” will shock many. That's not just because the emot ional resonance of the sparse folk and haunting melodies inspired by the death o f his mother in 2006 is genuinely moving, but because it is actually pretty good .

Japanese fans should be particularly excited, not to mention privileged, as Se lway's whistle-stop tour — a date in Tokyo followed by one in Osaka — are his debut live s hows. Not even British fans will have had the chance to see what are surely goin g to be, at the very least, some intriguing shows with Radiohead's unsung talent.

The Crowded House frontman has been busy with, of all things, a radio show about flowers

By George Varga , UNION-TRIBUNE

Originally published August 19, 201 0 at 9:49 am, updated August 19, 2010 at 10:56 a.m.

Music fans around the world know Neil Finn as the talented leader of Crowded House, New Zealand's most successful p op-rock band ever, and as a former member of Split Enz, New Zealand's most qui rky band ever. Fans also know that Neil's older brother, Tim, founded Split En z (which Neil joined in 1977 at age 18), that Tim joined Crowded House in 1991 f or a few years, and that both are pals with ex-San Diegan Eddie Vedder, who atte nded Split Enz's memorable 1981 gig here at the State Theater.

But here are so me things you may not know about Neil Finn, who performs here Sunday »¿with the revamped Crowded House at Humphrey's Concerts by the Bay, in support of “In triguer,” the group's arresting new album.

Fresh bloom: This veteran sing er-songwriter and band leader now hosts a radio show in New Zealand, “Neil Fin n's Cornucopia of Flowers.” Thus far, he has used the show to explore the al lure of sunflowers, daffodils, gardenias, hyacinths, poppies, lotuses and peonie s. (You can hear â œCornucopia” online at 95bfm.com/index.sm) . But what, exact ly, qualifies him to discuss blooms and blossoms?

Finn: “I don't want to giv e you any illusion I have any real depth of knowledge. I got asked to do the sho w. It was the most unusual thing I've ever been asked, especially given my lac k of knowledge. But I thought: 'I'll never be asked that again, so I should do it.' "

Pedal pusher: An avid bicyclist, Finn has discovered that honing his song lyrics comes easy when he's pedaling away or when he’s simply walk ing. Thankfully, he's never had an accident while mulling a tricky couplet or chorus on his bike.

Finn: “I ride about 6 to 10 kilometers and it's a great place to go over lyrics, on your bike, or walking as well. If you're searching for a few lines, you can get it. The rhythm of those activities things is quite good for songwriting.”

Fruits & nuts: While some bands take great delight in demanding that c olorful (and sometimes outrageous) items be provided in their backstage dressing rooms, Crowded House is not one of them.

Finn: “I would think we're fairly easy to please. We ask for avocados, salt-and-pepper potato chips, tamarind-almo nds, fruit and some nice bottles of red wine. That's the extent of it, really. We don’t take delight in making (concert) promoters find pretty odd album thi ngs. We don't even ask for M&Ms!”

Sugar rush: Finn does admit to having a sweet tooth, altho ugh, he notes: “I don't eat as much I used to.” Does he have any favorite sweet treats from his native New Zealand?

Finn: “As far as confectioneries go, I'm very fond of Chocolate Fish, which is just exactly what it sounds like: a chocolate marshmallow, shaped like a fish. And Pineapple Lumps are pretty good as well. Do we ever ask for Chocolate Fish and Pineapple Lumps to be stocked in our dressing rooms? No, that would be really problematical for promoters in Amer ica to find, which — hmm — is tempting!”

Rob Sheffield's new book, Talking To Girls About Duran Duran: One Young Man's Quest for True Love and a Cooler Haircut must have been titled by the publisher rather than the author. ה ' ere was no questing for true love. Yearning and pining, perhaps, but no discerna ble actions were taken by the author to actually acquire a girlfriend. Despite h aving the advantage of three outgoing sisters who gamely attempted to transform him into a babe magnet and generally school him on the subtleties of elusive, my sterious minds and hearts of teenage girls, Sheffield was too paralyzed by fear and anxiety to talk to most girls, let alone bust a move. This is understandable for an awkward, gawky 15-16 year-old. But his neurosis extended throughout the entire decade of the 80s, well into his early 20s. It certainly takes balls to a dmit that, and makes me feel a little better that I at least managed to conquer my own fears just shy of 19.

So it's not really about talking to girls, nor questing for love, and not even much about Duran Duran. Instead, it's an episodic series of 25 impressionist vig nettes using pop songs to talk about his life, which mainly involved listening t o music, driving ice cream trucks, staying with his grandfather, thinking about religion, hanging around some girls and thinking about talking to them, but most ly not. Those looking for a compelling, heartbreaking narrative arc like his fir st book, Love Is A Mix Tape , will be left wanting. This book will appeal more to music trainspotter types who love the 80s. Really, really love the 80s. One of the most admirable things about the book is that Sheffield manages to be funny w ithout using the crutch of irony. There's very little irony, only sincere love letters to 80s pop as it coincides with his hapless adolescence and early adulthood. I enjoyed Sheffield's enthusiasm for long-forgotten artifacts like Haysi Fantayzee, despite the fact tha t I hated the 80s. At least that aspect of it.

I was particularly struck with ho w he made 1986 seem particularly dreary, despite his enthusiasm. It seemed like a year that nothing really significant happened in music. And it does coincide w ith the conventional wisdom that the mid-eighties were a cultural wasteland. היא ffield characterized that era with Rambo and Top Gun, sources of repeated hilari ty and guilty pleasures at the time, but best forgotten. Of course it was also t he year of Aliens, Ferris Bueller's Day Off, One Crazy Summer, Blue Velvet, The Name Of The Ro se, Down By Law, The Big Easy, Matador, Something Wild, Sid And Nancy, Nine 1/2 Weeks and Pretty In Pink. By now you're realizing this isn't really a review of Talking To Girls About Duran Duran , just like the book wasn't really about girls or Duran Duran. Let's talk more about 1986.

1986 was wh en MTV started to royally suck. Hit videos were repeated so often they would oft en appear twice in the same hour, including the likes of Tina Turner, Whitney Ho uston, Heart, Bon Jovi, Bruce Hornsby, Janet Jackson, Madonna, Billy Idol, Mr. M ister, Lionel Richie, Billy Ocean, Starship, Robert Palmer, Genesis, Steve Winwo od, Huey Lewis & The News, The Bangles, Falco and Wang Chung. Not all of it was horrible, but ju st for the indignity of being force-fed the stuff so repetitively, every single one of them made me want to drive nails into my raging, sexually frustrated teen age skull. Or better yet, their skulls. Bon Jovi particularly irked me at the ti me, because I thought at first he sounded alright, a kind of metallized Bruce Sp ringsteen. But then I saw the videos with his ridiculousy poofed hair and cheesy preening that was blatantly aimed toward an audience of screaming tweener girls , and I somehow felt betrayed. Similarly, the tunes from Madonna's first album made me think s he was like a former tough New York punk chick who discovered dance music, like Blondie. But her later hits like “Like A Virgin,” “Papa Don't Preach” and “True Blue” drove me insane with their obviously, cynically calculated, cold feel. Feh, sellout.

1986 fe lt uneventful for some as it was an pretty odd album limbo between the blockbust ers of Thriller, Purple Rain, Born In The USA, , and later hits like Faith, The J oshua Tree, Bad, Hysteria and, erm, Dirty Dancing . Other major post-punk and ind ie bands like The Cure, Echo & The Bunnymen, The Replacements, The Pogues, Tom Waits, The Jesus And Mary Chain, Naked Raygun and Dinosaur Jr. also took a breather that year, wh en it was still common to put out albums every year.

1986 was pretty uneventful for me personally too. It spanned the spring of my junior year and the fall of m y senior year in high school. I ran track and cross country, applied to colleges but didn't know where I was going yet, and needless to say I had no girlfriend. But my relati onship with rock 'n' roll was getting pretty dang mature, if you count our first date when I bought my first album, Gary Numan's The Pleasure Principle in 1979. I had quickly graduated from buying 45s t o albums that year, and I was hooked. I was always about the album. A single was over way too quickly, then you had to get up and flip it or put on something el se. It was like a commercial or a movie preview. Listening to an album was more like the main event, or like reading a good book. It gave me time to read or do homework during the 16 to 20 minute sides. I was addicted, shoveling snowdrifts bigger than me at age 9-12 during the winter and raiding trash cans after summer house parties for beer and pop cans with 5 cent refunds to support my habit.

ה ' e liberating factor that easied my financial restrictions was the acquisition in the end of 1985, of my Aiwa double cassette deck mini stereo with graphic equal izer. It was not quite a real stereo, but it was bigger than a boombox, with det achable speakers. It was my sweet baby that allowed me to horde ten times the am ount of music than I had previously. A local rock station would play new albums in their entirety on Sunday nights, and I could tape them. But most importantly, whenever I or my small group of friends would get tapes via the Columbia and RC A clubs, local stores The Asteroid or Musicland, or Target's $5.99 sales, we could dub them fo r each other. At 16 I had a fair collection of 100 or so records and tapes. ו - a want list of another 500. When college/public radio station KUNI would play so mething enticing, I'd take notes. I had a long-standing ritual of scouring reviews in CREEM, T rouser Press, Rolling Stone and RECORD magazine, which was bought out at the end of 1985 by SPIN . I was well equipped to side-step the tyranny of MTV and top 40 radio and find out what else the world of music had to offer. By the time 1986 rolled around, I was 5'9″ and barely 100 lbs (with 4 more inches and಼ lbs of growth ahead) of quivering, t witchy teenage music obsession, ready to rock.

[More on music from񎧂 with som e videos. Click on my dorky picture at the end for the soundtrack, which I kindl y matched the sound levels for you with Adobe Soundbooth.] Continue…

By Mark Saleski

pretty odd album instruments in jazz: pedal steel guitar, the remin, the Samchillian (You'll have to trust me on this one. Its “formal” name is the “Samchillian Tip Tip Tip Cheeepeee.” Don't believe me? Look it up ), the harmonica, the human voice (if you're Shooby Taylor or Mike Patton), t he saw blade. Some of these instruments are not “pretty odd album” so much as they are rare. If you look at the total number of jazz recordings out there, the percentage of them featuring the harmonica is pretty small. That will of course not stop me fr om enjoying my Toots Thielemans and Gregoire Maret records.

Steve Turre's main instrument is t הוא טרומבון, ואת קורות החיים שלו יש ארוכה ומרשימה. הנה רשימה קצרה: לסטר בואי, ארט בלייקי , Rahsaan רולנד קירק , וודי שאו, דיזי גילספי , מקוי טיינר , Dext אה גורדון, פרעה סנדרס . בהרכבים שלו, סגנון המשחק של Turre נושא את ההיסטוריה של ג'ק Teagarden ו ג'יי ג'יי ג'ונסון תוך הבאת רגישויות המודרני ורמזים שורשי הסלסה שלו.

איפה Turre ממש הטביע את חותמו היה כשהחל שחיתות porate צדפים לתוך המוסיקה. המפגש הראשון שלי איתו היתה עם 1993 האלבום המקודש צדפים. זוהי הקלטה מדהימה ששמה את להתמקד בגוונים חמים של ה פצצות דואר, מתובל עם שפע של כלי הקשה. התמכרתי.

ב טעים Delig htful, Turre מכניס הרבה של ההיסטוריה שלו על המסך, כמו גם כמה קונכיה נשמה s לעזאזל קסם. לעתים קרובות, היא סמיכות מפתיעה את הדברים האלה כי ההטבות עד האוזן. ביום הפתיחה "אור בתוך" Turre משחק הקדמה ארוכה באמצעות שלוש diffe לשכור פגזים. זה קטע morphs לתוך הראש ואז יורה במכונית אחרת di rection כמו הסקסופוניסט בילי הארפר טנור מנפצת את מרחב שמיעתי עם bliste טבעת סולו.

מה לא מפתיע הם חריצים נחמד כי התוצאה כאשר guitaris ראסל מאלון לא נכנס לתמונה. המסלול הכותרת היא נצלנית בלוז שמוביל כמה סולואים חם במיוחד. על סגירת "קולארד ריי הירוקים", שנכתב במקור עבור ריי צ'ארלס ( לראות את האלבום של Turre בשנת בהחלטה של רגע), מאלון לוקח סולו שנותן הדרך אל ne trombo, פסנתר, ולאחר מכן את הפגזים. אני מניח ששכחתי Turre מה אפשר לעשות עם t hese דברים כי הוא הולך בסופו של דבר כל Rahsaan עלינו, עם גוונים מרובים ביין ז נשמע, רועד בתשוקה. גדול באמת דברים.

ישנם רבים hilights הדואר שלה (ועוד חושפים את עצמם מדי יום), אך באוזני אתה לא יכול לנצח את שריפת צ'רוקי ב , סטרואידים של "Blackfoot" ואת דשדוש מחוץ תקין של "ריקוד הצבאים." התכונות מנגינה לשעבר w כובע נשמע כמו קונסטרוקציה "צ'רוקי", הציג קטעים עובר במהירות, ואחריו על ידי סולואים אינטנסיבי ביותר של התוכנית. Turre לוקח את המקום השני אני פשוט eans לתוכו. הרכב השני עם בעיטות מחוץ מרושע קצת נצלנית featuri ng רק כלי הקשה ובס. הפסנתר ואז נכנס עם אוסטינטו העצבים s eals the groove for the solos to come. The liner notes state that the rhythm bei ng used is the “African 6.” The interactions that spin out of it are just crackling energy. t one point the horns drop back to let the rhythm section push the groove, a ter rific device because when Billy Harper reenters, you not only hear it, you feel it.

You might think that using shells in a jazz context is a little hokey, a kin d of jazz parlor trick. One listen to this album and you'll be convinced that Steve Turre is a s serious as your life. After we come to an agreement on that, maybe we can sit down and talk about the Samchillian.
Continue…

Out of everything featured this week, Thorsten Sideboard's Highpoint Lowlif e label stands out as an anomaly, not least because it has existed in some form since before what became known as dubstep had even begun to escape from its Sout h London crucible. And over the last few years it has had very little to do with the evolution of that genre specifically, instead focusing on the pretty odd al bum hinterlands where genres intersect – formless noise blending into electron ica and indie rock, hip-hop, techno and, in recent years, latent influences from the expansion of UK bass music. So a quick word of admission then: this week of fered the perfect opportunity to feature one of my personal favourite record lab els, despite the fact that it fits loosely at best with its overarching theme.

אני n any case, the last few years though have been particularly fascinating to witn ess, as Highpoint Lowlife made the transition from a label focused on physical p roducts to primarily digital distribution. In doing so they forged an inspiratio nal path, making roundly excellent full-length albums available for only a fiver , and even less for EPs – and selling through its own website, they were able to generate enough income to support the label with far lower outside costs.

So the last few years have seen the label's release schedule pick up momentum. ה ' e reduced costs of releasing digitally have allowed them to put out recent accla imed albums from the likes 10-20, The Village Orchestra and Roof Light, as well as a host of other smaller names. And as the scene that grew from dubstep has ga ined momentum and begun to infiltrate other sounds, its presence has gradually m ade itself known in subtle, subconscious ways – sub-bass bubbling up through t he aquatic hip-hop of 10-20 and lending extra weight to TVO's techno hybrid tr acks and genre-bending DJ sets.

At this point his label has never been in great er health, but Thorsten has chosen to finish its tenure this summer to focus on other projects. His label biography, also on the site today, explains a little a bout its history. Still, as the Highpoint Lowlife story is coming to an end it a lso seemed appropriate to snare him for a short interview, where he reveals a li ttle more about the label's story and the exclusive mix he's recorded for us .

DiS: When you first started the label, did you have any inkling that you'd still be running it nearly a decade later? And was it ever intended as a long-l ived thing?

Thorsten: No, absolutely no idea! Although in saying that, I don't think anyone ev er really plans ahead like that when you're starting out, you just go with it and its only ret rospectively you realise how long you've been involved in a project.

Was there a particular ae sthetic you intended to pursue with the label – either artistically or musically – or was it more of an orga nic thing? I feel like there's a very strong common thread running through everything on Highp oint Lowlife, though I'd be hard pressed to put my finger on what exactly it is…

Yeah, although the roster e volved in a very organic manner, from the beginning there was a conscious decisi on to focus on music that was personal, from friends and like-minded people. זה was always based around the assumption that our taste would never be unique – that is, that if we simply focused on music that sounded good to us, that we wanted to listen to , there would invariably always be somewhat of an audience who agreed and would want to listen also.

Obviously you were very involved in the digital face of the music industry from the very beginning, and able to adapt quite quickly to chan ges as a small label. How did you find the process of adapting to changes in mus ical consumption – and how challenging was the final shift from physical to di gital?

There was definitely something of a stigma attached to non-physical relea ses to begin with, but I think that was purely an anachronism of the time and lo oking back, it seems funny to think that way. It's still lovely to have a physical object – I do love having a vinyl release, holding it in your hands, feeling the weight a nd tactility of it; however CDs were never a nice experience, the squashed 5″ artwork, the growing mass of homogeneous and fragile jewel-case covers littering your desk and shelves. אני find it frustrating when labels deliberately hold back the digital release a wee k longer than the physical, as if they think somehow it will stop piracy or forc e people to buy the physical version – some people want physical and some want digital, they d on't encroach on one another, and I find it arrogant of a label to try to force me into their preferred format. If someone has just released an album and I want to buy a copy of it, to pay them money for it, it just strikes me as daft that they won't let me. Chances a re by the time the following week has rolled around, I will have found a leaked copy to download for free and that I'll just spend my money on something else.

Do you have any particular opinions yourself about the digitisation of music, and the shift awa y from a physical product to something essentially intangible?

I believe there i s still a special place for a physical object and well-thought out design to acc ompany musical works, but I feel that it can be something different and special, now that it's no longer an essential component. Again going back to the example of a CD, for several years it was common to buy the CD, use it once to rip mp3s from it, then for that disc to sit unused and unneeded on your shelves. That's not artwork, that was just a temporary distribution and backup solution until we received ubiquitous bandwid th, and worked out some basics for how a digital music economy should function. Looking back more historically, music has always been intangible, however we've grown so used to the idea that music is a commodity “product”, when it's actually something so much more, it's a feeling, an experience, a social even t or a private one.

Do you see the future of music distribution and consumption as lying primarily in digital media? And by extension, do you think that the fut ure lies in smaller, relatively niche labels like Highpoint Lowlife, rather than impersonal majors?

I've always believed it will be a combination. Digital is the more conven ient and cheaper method for distribution and consumption, and as such will defin itely be the standard. Conversely though, that opens up an avenue to be explored , where the physical and tactile are given back the magic and special feeling th at were so often taken for granted, where you are aware of the time and effort s pent in the design and construction. Niche and specialist definitely seem like t he future to me, however I never believe it's that black and white – it's not like niche and mainstream ca n't exist side by side, it's purely a personal preference.

There have been huge shifts in electronic music o ver the time the label's been around – and in the last few years, as your la bel has become more prominent, the rise of dubstep has been a huge thing. It see ms to have had a real effect on electronic music far outside its expected sphere s of influence.

I agree, I think dubstep has had a massive invigorating influenc e on the whole electronic music world. By 2004 electronic music was looked prett y flaccid, with IDM being a dirty word, but dubstep got me out clubbing again af ter a couple years of not having been interested in house and techno. That physi cality brought about by large soundsystems, and that space to breathe provided b y the halfstep beat opened up a lot of room for experimentation and thought. זה created a massive splash, and its effects are still rippling and mutating throug h the production world.

What does the future hold for the artists currently oper ating on Highpoint Lowlife? Some of them – 10-20, TVO, Hot City, Roof Light € “ seem to be making a real name for themselves, and I presume they'll move onw ard and carry on doing other things?

Yeah, most definitely, I can see big things coming for them all – Roof Light has some other pieces coming out soon on Styrax and L2S, whi le Hot City has officially signed with Moshi Moshi records, with an album due fo r next year. TVO has just started his own label called Broken20 – which I think will really ma ke a name for itself. 10-20 has been working on some great new stuff, and has a few pieces due out soon on compilations

Could you tell me a bit about the mix yo u've recorded – what's on it, what range of stuff, any particular theme, e tc?

I wanted to reflect the history and scope of the label, but it was quite har d to do that within an hour’s mix, and as such it shows more of the beat drive n electronic side. There are a couple of key things missing – the guitar influence (apart from the opening Mandelbrot Set track) such as the releases we had from Like A Stunt man who were a big part of the label for a couple of years, and also Fuck-Off Ma chete; The ambient side of things also isn't well represented: the work we've released from Pausal and Alpine, Ruaridh /TVO's more ambient side, and Erstlaub (although the Daigoro track finishing the mix is also b y Dave Fyans from our compilation of Scottish electronica). Having said all thos e disclaimers however, I think it's a good, fair representation of the spirit of Highpoint Low life and features most of the artists we've worked with over the years. Hope you enjoy it!

Hig hpoint Lowlife: mixed by Thorsten Sideboard

Mandelbrot Set – Astronomy and Allied Sciences 1b
Depakote – Darby
Izu – Get In And Don't Come Out
Roof Light – Kite Tails And Redwings
n.ln – thoughts
Marshall Watson – Invariant
10-20 – Globe
Dalglish – untitled
Funckarma – Stub Dane
Recon – Circle
Fisk Industries – Crowley
Rasham on – Windo Loca
The Marcia Blaine School For Girls – The Ratio
Bovaflux – Kleine
randomNumber – Troubled Moves
Hot City – Head Work
Erik XVI – Unionens sista dagar (Ali Renault Trill Remix)
Daigoro – Lumimotion

Download at higher quality here .

Check out mor e about Highpoint Lowlife and their release catalogue at their website and in th is article here

Another, arguably more important guiding principle for N vs. S is friendship. As corny as that may sound in this irony-saturated age, the incestuous nature o f the 55 bands on display, with members shared between at least two or three, ac ts, denotes the companionship that comes from shared vision. This is true of the audience as well – not only were the crowds made up largely of musicians (a common occurrence at the Hole in the Wall anyway), but it was filled up by various longtime frien ds and family members – sharp observers would notice the same faces we've seen for years at these acts' shows.

Bringing these folks together for this festival was simply a love of music. At a mere $20 for three days of performances, the price was su ch a bargain the festival couldn't possibly go into the black. The vast majori ty of the acts didn't bother to push merchandise – indeed, the Pedaljets, one of the few who did bring CDs and T-shirts, were happy to give their goods away. Making money o r raising profiles were not the driving forces behind what went on here – the North Vs. דרום Festival, and the bands participating, were united simply by the joy of playing rock & roll together. How much more pure can a motive be?

The first act up on Thursday was fes t co-founder Baby Grant Johnson. Normally the leader of the Bitter Spills, the M inneapolis-based singer/guitarist put his raspy voice and superb fingerpicking s kills to the service of a set of blues and country covers and his own originals. Strong tunes like “Take a Whiff on Me € and Lefty Frizzell's “Saginaw, M ichigan” resonated, no matter what the age of the audience, but the amazing so und of his open-tuned 12-string slide work dominated. Less crusty or theatrical than Austin troubadour Scott H. Biram, Johnson nonetheless traveled a similar di rt road, mixing Mississippi John Hurt, Hank Williams and Doc Watson as naturally as a bartender mixes an old-fashioned. While hampered a bit by his self-critici sm at how long he took to retune between songs, Johnson's set was a great way to start off a long night of music.

Next up was Austin's own working class he roes/court jesters the Service Industry. The SI is one of those local acts that makes the incestuous nature of the River City scene clear, as the band consists of current and former members of the Wannabes, the Wayouts, the Rockland Eagles, Fire Marshals of Bethlehem, the Picket Line Coyotes, the American People and Ch er UK The latter two were represented by festival driving force Mike McCoy, wh o traded vocals and lyrics with Julie Lowery like the Lee Hazelwood and Nancy Si natra of Texas indie rock. While the band is well known for songs addressing cla ss warfare and the issues of art versus the day job, they've expanded their co ncerns considerably, adding more social commentary and relationship grumbles. הנה ud, catchy tunes like “Calm Down,” “Phi Beta Kappa Queenâ and “This To wn Makes My Skin Crawl” use pithy lines to get the points across, but it's t he kind of humor that springs first from a grimace. It was a strong set that re ally set the bar for the rest of the night.

Back on the Foley stage, Austin was represented once again with Militant Babies, a muscular power trio. The band' s jagged postpunk came off as competent but uninspiring at first, but gained str ength as the set progressed, with guitarist Geoff Lasch – way off the reservation of his forme r band the Golden Apples – providing most of the fireworks. The only response to that kind of pummeling is something more overtly tuneful, and Moonlight Towers definitely del ivered on the Sahm stage. The Austin band's rootsy power pop is so consistent it’s easy to take for granted – the quartet's tight, well-crafted tunes hold few surprises , but never lack in quality, either. A new album is imminent.

Next up, the Scri veners represented Kansas City with snotty punk/pop. Tunes like “Catching Some Z's” and “Playing Pinball With the Stars” betray the influence of the D ead Milkmen – not a bad thing, frankly – but the cleverness of the lyrics wasn't enough to overcome the ro utine noise of the music. Kudos, however, to the musicians – except for the singer, the other guys were not regular band members, joined for this gig only, and they sounded s urprisingly tight for an ad-hoc lineup.

Far better was the debut of another Aus tin act made up of scene veterans: Polite Society. Filled out by members of Stre tford and the Golden Apples and fronted by singer/songwriter Steve McCarthy – normally the dru mmer in the Diamond Smugglers and the Wannabes, as well as a principal in the Fi ghting Brothers McCarthy – the name of the game was straightforward, no-bullshit melodic rock & roll. “Fly t o Me,” “Take You Down” and “Too Beautiful†boasted sing-along hooks an d plenty of firepower. Ending with an ass-kicking cover of the Kinks' “Do It Again,” Polite Society established itself as a band to keep an ear on in this town.

After all the electricity in the air, it was time to get back to more wo oden music with Deano and the Purvs. Sort of a Bloodshot Records supergroup, the Purvs consist of guitarist Bill Anderson and mandolinist Pete Stiles from the M eat Purveyors and a harmony singer, while Deano is Dean Schlabowske of the Waco Brothers. A showcase for Schlabowske songs like “Vacant Lot” and “Same Tim e, Same Channel,” the group moved from acoustic C&W to, with the addition of a rhythm section and Anderson switching from acoustic to Telecaster, boisterous country rock. Fan s of the Bloodshot aesthetic would know what to expect, though the band played w ith a refreshing lack of the irony that slathers so much of the Chicago label' s output.

Following a set of barroom country rock was the closest thing the fes tival had to a jam band. Mr. Marco & His v7s hail from Kansas City and make the kind of music th at grows out of virtuoso exploration, rather than down-to-earth songwriting. Whi le the nimble jazz/funk bass of Johnny Hamil and the spaced-out, atmospheric gui tar beds of Mr. Marco himself provided the backbone, the real star was electric mandolinist/steel guitarist Michael Stover, who carried most of the melodies wit h his unassuming musicianship. The quartetâ ™s smooth mixture of folk, funk, wor ldbeat, skronk מתכת - Hamil תיאר שיר אחד בשם "מה קורה כאשר המוח הרע Iro n מיידן לעשות אהבה hashbinâ טורקי € - ירד כמו ידידי דין מרטינז עם כדורי בגודל של לווייתנים הזרע.

פלאט של נברסקה גשם נהר בוטלה, כך תחרה p שלהם על הבמה פולי נלקח על ידי סוסים מהירים יותר, עוד קנזס סיטי מעשה שיחק קודם לכן מחוץ לבמה Lar Lar. השורשים של רביעיית רוק היה n't רע, אבל סבלה מחוסר דמיון, למרות כתיבת השיר מבוסס על "פטסי קליין x 2," מנגינה דמיונית מתוך פידליטי העליון רומן. אפילו השיר הזה היה נשכח פעם Leatherbag עלה לבמה Sahm. בראשות songwrit אה רנדי ריינולדס, הלהקה אוסטין הוכיח מדוע הוא מועדף עולה מהר t הוא נהר עיר עם סט להתרכז נדנדה ברפרטואר שלה. Uning כמה בעיות לא העלה כמה בליטות על המומנטום, אבל הפעם כל הקבוצה קרע ה מחוספס מספרים בעל מבנה דק כמו â € œHere מגיע, שינוי "," עירוני חסר טעם " או "Forever Blue", מבוכה כלשהי נשכח.

עד הבא היה עוד אוסטין supergroup: למה לא לווין, שבחזיתו לארי סימן של גלים עומדים (אחת הלהקות הראשון של אוסטין גל חדש), הצטרפו סינדי טות של Reivers, R אנדי פרנקלין של Wild Seeds וטרי שר Sincola ולאסור רבים אחרים גם DS לספור. אולם בעיות טכניות יותר (לא אירוע נדיר על החור, למרבה הצער) נהרגו מומנטום של קבוצה, אבל בנפרד jangly הלהקה פופ ROC שירים k היו טובים למדי. המוסיקה יכול להיות חדש, אבל מוסיקה ותיקי " אמון אני עשה את זה מלוטש כמו כל דבר מבוססות יותר טוב.

ג בלילה losed החוצה עם Sportscasters גיי, לפעול אחרת ממולאים הווטרינרים אוסטין s cenesters. בראשות סולן Hickoids והבעלים Saustex תווית ג'ף סמית guita ריסט שלושה ביל דולר, Sportscasters - שכללה גם תעשיית שירותים הגיטריסט עלא n תומאס, מונלייט מגדלי € ™ מקלדת שחקן ותיק המתופף סצינה רוב גיא נס - ברוח טובה הידסו מעד דרכם סט של שיתוף רועש חידוש מתודלק, untry ורוק המוסך. המקוריים כמו "Swap Meet" ו "אני ארנק שלי" (Âœinspired על ידי העיר של שנאה - דאלאס, טקסס ") נתקל uglies עם מכסה של Standel ls "מים מלוכלכים" (מילים שניתן Austincentric), "גליטר גארי רוק â € ~ n 'Roll Pt. II "ו KC & Sunshine של להקת" רד הלילה ". המוסיקה עצמה sh מרחב ared עם שגרת קומדיה מתמשכת סמית של ביל ואת gyratio צמודה ns של Lollygaggers, זוג ללכת ללכת מלכות מחשוף לרקוד. רוצים לדעת WH בטרם Sportscasters הם באים? בדוק את השורות האלה מתוך "את החבר 'ינס dly ":". תאווה ישו המתוק "shovin / אתה יודע נולדתי להפסיד" זה אומר את כל זה.

ביום שישי בערב היה עקבי יותר הנאות, אלא הציע עדיין הרבה רגעים חזקים. הגענו לצלילי עץ ורדים, אחר proje ct המסתובבת סביב מייק מקוי. אוסטין / קנזס סיטי היברידית, שמציעות מקוי ba cked ידי חברי Scriveners, v7 מר מרקו ואת השאפתנים, השושנים שיחק הפשיטו מטה רוק בארץ. אין חוכמות, בלי קישוטים, לא מלקק חם - רק ישר, מנגינות unfancy מצגת של מקוי דרש. ניס.

חזור אל החלון הקדמי, Tinys הגיעו על הבמה פולי. המורכב KC הבסיסט מאט קוק, הדלעת הגיטריסט של צ'רלי ברנרד והתעשייה שירות מתופף / חור בקיר לנהל r טראביס Garrafa (שנראה לשחק עם כל להקה אחרת אוסטין בסוף השבוע) בהשתתפות אורח מיוחד מייקל קרואו מגרנד Champeen (שהלך על הבמה באמצע להגדיר את), הלהקה ניסה להגיד דברים פופ כוח plainspoken עם כמה cou n נסה תיבול. למרבה הצער, המעלות אותו מוצג על ידי עץ ורדים עשה את Tinys ב - חוסר צבע רק הדגישה את החולשה של שירה היעדר אנרגיה. רק כאשר קרואו הורשה לשוטט בחדר לא להגדיר את להרים, וזה לא היה לעתים קרובות מאוד.

אחרי החוויה הזאת underwhelming, הגיע הזמן בראש של Lar Lar הבמה בפטיו עבור Rusticators. משולבת זו עיר נהר היה עוד דואר n נסה ביומן הארץ רוק - שתי גיטרות, בס, תופים צליל. שירים של הלהקה היו של olid אבל גנרי למדי, עובדה הדגיש ידי reworkings מוצלח יותר של בוב דילן של "אתה לא הולך לשום מקום" ואלחנדרו Escovedoâ € ™ s "Pyram id של דמעות ". הגיטריסט Kirke Mecham € ™ s עסוק ממלא נתנו הופעות יותר צבע מאשר את הלחנים עצמם. בנוסף, הלהקה היתה הקשו על ידי מחורבן לערבב, אשר איבד את שירה של הרביעייה אי שם באוויר סביב הבמה. ב דואר חשודים Rusticators עשוי להיות יעיל יותר להגדיר קוליים נוחה יותר טינג.

מוטב היה את הלהקה הבאה כדי להכות את הבמה פולי: בית ספר מגנט. גדול , צרור של שומן משוננים postpunk פסיכדליה, רביעיית אוסטין ריסס גיטרה effe CTS בכל רחבי החדר הקדמי של החור. כמו בריקוד חיזור בין פולבו ו-S wervedriver, תלמידי באמת להבין כיצד לתפעל הדינמיקה כך " זה יותר מאשר רק משמרות פתאומי של אור כבד או רך רם. הדיסוננס s ubtly מפנה את מקומה למנגינה כמו עוצמת לאט בונה. לפעמים jus הלהקה לא מאפשר התנגשות חמוץ מתוק, כמו הניגוד בין טלקסטר צלצול Jazzmaster nd שופעים שהפעילו שני גיטריסטים. המוסיקה פסקה o קצר בלבד ו המכריע, מעולם לא צללו לתוך רעש חסר צורה - ישנם שירים ממש קבור תחת הבלחה גרעיני, אחרי הכל. חלק המומנטום אבד בכל פעם חה הלהקה ד אל retune, אבל אלה היו blips קטין על הנחל קוליים משכנעת אחרת.

בחלקים אחרים של המדינה בסופו של דבר קבע את עצמם כאשר קנזס 'עיר התקן של Brannock לבמה Sahm. Postpunk זוויתי של הרביעייה סובבים ד סביב הדיכוטומיה של נגינה סיף מיומנים מאוד למדי anno יינג שירה. זה לא הזמרים חסר כישרון - אלא להיפך, במקרה של fr ontwoman איליין McMilian. אבל זה סוג של פלט קולי בסגנון מבורכת הלך ou לא של אופנה, כאשר התנועה לא פגע גל תאריך התפוגה שלה בתחילת שנות ה -80 ולא לפספס. ובכל זאת, לעתים קרובות היה משחק יוצא דופן, והלהקה " ים של מקצבים לתפוס כמעט, אבל-לא לגמרי שמתאים לריקודים היה מרשים למדי.

Utside o חזור על הבמה Lar Lar, אוסטין מעשה גאות ושפל מסוכנת הביא את rawk & רול חזרה גדול הדרך. קצת שרירים מכדי להיקרא פופ כוח, אבל זריז מדי מלודי עבור h ארד רוק, רביעיית בביטחון, אבל לא כבשו ביהירות את הגיטרה רוק mi הקרקע ddle עם שירים כמו â € œI התגברתי אתה "," THC "ו" לגנוב ". ארבעה בחורים (כולל הגיטריסט ג'ף לאש של תינוקות מיליטנטי Socie מנומסת ty) שאינם נראים כמו כוכבי רוק השמעת מוסיקה בקול רם וחזק זה הוא alw ays בברכה. רק לקרוא את מה גאות ושפל מסוכנת עושה רוק - כי זה עושה.

לאחר הגאות היה החוצה, בשלב צולמה במהירות על ידי הטיטאנים קיץ, אחר המתמשך Au stin מוסד עם שורשים עמוקים באדיבות הסצינה המתופף דוד Mider (Jave לין Boot, המרשלים אש של בית לחם) והגיטריסט טים Swingle (דוקטור € ™ s Mob). עם קצת להרעיש, קצת מחנק, לא מעט מלודיה, הטיטאנים הם o נה של תגובות רבות של אוסטין לפיצוץ ה -80 המערב התיכון, עם רק enoug שעות אנפוף בגישתם להפוך למדינה מוצאם ברור. Frontdude אנדי בריטון מצווה של סמית' היה נכס מובהק, חיתוך דרך בוצית כך und ולסייע להשיג שירים חסון כמו "קדימה CA ™ יום שני חלף באמצע הדרך" ו " Ghost "על פני. סיום מערכת עם explo פאנק אופיינית אבל כיף שיאון של "מקל מחודד בעין," הטיטאנים התלקחו SCE מוכר אבל עדיין nic שובל.

חזרה פנימה על הבמה Sahm, שמור על aways שנערך בבית המשפט. דולות השלישייה היה למעשה להקת רוק פאנק, אבל עם קצה ממתכת. זה בא fr פחות אום כל הכובד הטמון מאשר נטיה זמר מינדי ג'ונסון עבור guttur al screaming and her razor-edged guitar tone. The band likes to fold thrash meta l dynamics into its arrangements, yet there's enough melody and indie rock moa n in Johnson's stance to keep the band far away from DRI territory. It's the little things that give the band's punk pop its own distinctive sway.

Due to a shuffle in the lineup, Austin's Corrina Corrina next took the Foley stage. Led by singer/songwriter Colin Swietek (and with Minneapolis/Austin gadfly Mike Nicolai in the lineup), the band played melodic folk rock that put emphasis on s ongs above all else. Tunes like “Black is the Color of Your Old Loveâ ™s Heart ” were impressive, but the band allowed the late Doug Sahm to steal the show b y performing a soulful version of “At the Crossroads” directly below the pai nting of Sahm that hangs above the stage. Still, the band had a lot of promise.

Manheat, another Duluth act, played next on the Sahm stage. With a little punk, some pop, some arena rock and occasional flashes of U2's the Edge in the guit ar work, the band was solid, but their songs weren't very memorable. Nice cove r of Public Image Ltd.'s “Public Image,” though. The Foley stage next host ed the quirky Austin act Dorito, a psychedelic jam band with two drummers whose kits took up the entire stage, leaving the guitarist and bassist to stand on the floor in front of the tables. Between the propulsion provided by the extra perc ussion and the tendency of the string-slingers to be flashy but not over the top , the set ended up being rocking instead of meandering.

The show took another 1 80 degree turn with the presence of Ratcatcher (formerly know as Bastard Saint). The Minnesota trio was an out-and-out metal band – no hiding behind punk imagery or indie roc k irony. The big blond Viking fronting the band tended to yell and scream more t han sing, but his guitar work was stellar and he displayed a sense of humor in t racks like the raging “Winter Wants Me Dead.” One of the few bands unconnect ed to the rest of the lineup by shared membership, Ratcatcher nonetheless held t he attention of the meager crowd, especially once they launched into a metalized cover of Cheap Trick's “Surrender,” inviting anyone who desired to join t hem on vocals.

Billy Joe Winghead finally took the Foley stage, to sighs of rel ief all around – the band's trailer has unexpectedly detached itself from their van during t heir drive to Austin, necessitating a lineup rearrangement in order to give them time to repair and get back on the road. The Tulsa favorite was Oklahoma's an swer to satirical roots rockers Dash Rip Rock or the New Duncan Imperials, thoug h punkier, noisier and just plain weirder. A BJW show means songs like “Branso n On My Mind,” “Porno Kingâ and “Rest Stop Romeo,” lyrics like “Jesu s loves you but not that well/You're going straight to hell” and Theremin sw oops garnishing otherwise straightforward covers of Santo & Johnny's “Sleepwalk” and Duke Ellington's “Caravan.” Gritty guitar and vocal noises get shot through wit h flamboyantly played mistakes – all part of the act, folks. One of the most seriously fun sho ws of the festival.

The final artist of the night was Kansas City legend Season to Risk. The on again/off again quintet has knocked their furious artpunk around for nearly two decades, and their professionalism was evident in its vise grip- tight attack. But not being a full time band also meant that the performance was infused with the enthusiasm of people who do this for fun, not as a job – singer Steve Tulipa na was as interested in making jokes and connecting with buddies as in growling his way through the group's “hits.” S2R's meld of Fugazi, Helmet, Jesus Lizard and Jawbox (with added synth bleets and washes) hit all the right (noisy, dissonant) notes, firing up an unfortunately sparse but enthusiastic crowd.

T he final day of the fest, Saturday began early on the Foley stage with Minneapol is guitarist Al Grande. We confess to arriving late for his set, but we were abl e to catch his crunchy version of the Motels' “Only the Lonely” (not a com mon cover choice), as well as one solid original tune and a closing cover of Chr is Isaak's “Wicked Little Town.” Grande's voice was pretty flat, which p uts the Isaak tune beyond him, but his guitar work was often stellar. If he's not a first call session man in his hometown, he should be.

Grande was followed almost immediately by Kansas City quartet Miss America. The band's rootsy pow er pop showed serious attention to craft, with well-written songs that went beyo nd three chords and three-part vocal harmonies that showed real ambition. שם were a couple of clunkers, including the trendoid-baiting “Chillaxe,†and th e group seems trapped in a midtempo groove, but tunes like “Your Condition” and “How Far Weâ ™ve Come” were too good to deny. Mr. Marco/Wood Roses steel guitarist/mandolinist Michael Stover guested, contributing swooping Theremin to a lovely cover of Electric Light Orchestra's “Can't Get You Out of My Hea d.”

Inside on the Sahm stage, the Fighting Brothers McCarthy also worked in a fairly traditional power pop idiom. Basically the Polite Society with Steve McC arthy’s brother Kevin as frontman, the McCarthys were unsurprisingly reminisce nt of Kevin’s former band Wheel Local 404 – with Kevin's built-for-pop voice fronting the same kind of instantly catchy, rocked-up melodies, how could it not be? The Aust in band claimed to be under-rehearsed, but the energy and craft behind “Runnin g in My Sleep,” “Cara” and “Only One You Know” belied that assertion. Power pop fanatics would need a cigarette after a set this good.

Back on the Fo ley stage, the Austin quintet Youngmond Grand was apparently undergoing a reunio n gig. €œI promise we're not going to fight onstage,” the singer declared, an utterance that seemed to mean something to the substantial crowd. After an op ening number in which the bass cut in and out – a definitely hindrance to music this rhythmic – the group se ttled into its pop rock rush. Vigorously strummed guitars, hyperactive drumming and emphatic synthesizer bleets pointed the Grand in the direction of the neo ne w wave, but Clint Myers' raw emotion on tunes like “I Like to Break Guitarsâ put the band in its own space. Most interesting moment: substituting overlapp ing conversation for a conventional guitar or synth solo in “Crashing Down.”

A group that included Tinys bassist Matt Cook, Kansas City’s Hot Dog Skeleton s took the Sahm stage next. The quartet's classic rock-frosted roots rock was solid but indistinct – there was nothing that the Drive-By Truckers or Slobberbone hadn't al ready done better. The Skeletonsâ ™ genericism was quickly forgotten in light of the arrival on the Foley stage of Austin's Right or Happy. Essentially the Re ivers plus a keyboard player, the band continued in the tradition of its former incarnation. The Reivers' signatures were intact: the distinctive vocal blend of John Croslin and Kim Longacre, Croslin's tasteful lead guitar, the explorat ion of the various shades of midtempo, adult guitar pop. But there was a subtle musical shift as well, with less of a folk subtext and more of a Beatlesque pop foundation. Sprightly rockers like “Confidence” and “Back at You” were b alanced by pretty ballads (the providence of Longacre's quavering but still go rgeous voice) like “Wait and See”, with only one Reivers song (fan favorite “Dragonflies”) added to the mix. The Reivers may be a nostalgia act, but Rig ht or Happy has a bright future.

From one veteran act to another: the Sahm stag e next played host to underground rock legend Grant Hart. Though still best know n as the drummer/co-leader of the influential Hüsker Dü, Hart has a fine catal og of solo records and work with his band Nova Mob to his credit as well. Workin g with an impromptu rhythm section of drummer Travis Garrafa from the Service In dustry and bassist Tony Zaccardi from Kruddler, Hart seemed loose and relaxed as he worked through selections from his new record Hot Wax (“You're a Reflect ion of the Moon On the Water,” “California Zephyr”), catalog gems (“앭 ,” “The Main,” transformed into a country waltz) and Hüsker classics (“ Never Talking to You Again,” “Diane”). The performances occasionally displ ayed the lack of rehearsal, with casual cues and some off-key notes, but the str ength of the material, the spirit in the playing and Hart's still powerful voi ce made quibbles irrelevant.

After a brief glimpse of Mike McCoy's punk rock institution Cher U.K. (who unfortunately were performing at the same time as Har t), it was time for Grand Champeen, probably the purest distillation of mid-peri od Replacements – loud, tuneful and barely in control – in Austin. The quartet packed the room in front of t he Foley stage with their usual energy-spewing set that somehow managed to be ti ght and loose at the same time. Pushing catchy pop/rock melodies to the edge unt il they explode, the Champeens delivered one of the most exciting sets of the fe stival.

Minnesota asserted itself once again on the Sahm stage in the form of p ower trio Kruddler. The St. Paul band's mere appearance – a skinny middle-aged white guy wit h ridiculous pony tails wielding a Flying V and a chubby, dreadlocked African-Am erican bassist – was striking enough, but they backed up the visual element with funny, catchy songs in tribute to Tom Cruise (“Cruisin',”), Natalie from The Facts of L ife (“Go Natalie”) and, of course, “Droids.” Other highlights were the s harp power pop of “About Her” and a rousing song “about going to a show an d finding a band you like,” guest-starring Channing Lewis from Grand Champeen. One might wish the vocals were stronger, but the songs and playing crackled wit h cool fire.

Following Kruddler came one of our most anticipated acts: the Peda ljets. In the late 80s the Kansas City quartet put out a couple of excellent, th ough little known, records that fell under the Midwest ragged-but-right pop/rock banner pioneered by the Minneapolis bands, then disappeared. But the band has l aunched a comeback, and proved itself more than just a second-tier act with a fi ery performance. Fronted by songwriter Mike Allmayer, who looks like Paul Simonâ ™s long lost little brother, the band heartily bashed through classics “Dumbw aiter, € "לקטי" ו "העולם זעירים" לשמחתם של KC שלהם homebo ys ואוהדים חדשים כאחד. תוספת של לחנים חדשים כמו serv "טרה נובה בייבי" הודעה עורך זה לא היה רק ​​מופע נוסטלגיה - Pedaljets הם להקה חיוני עדיין, אחד גדול על זה. פינוק מיוחד: כיסוי של נימות של "בעיטות העשרה, "מושר על ידי המתופף רוב מורו בקול רועד כמיטב יכולתו שארקי Feargal, עם מייק MCC אוי שהצטרף פנימה

לאחר מכן ערכה מהממים בא להראות אחרת הצפוי ביותר. רופאים Mob "של אוסטין שיחקו רק אחד להראות אחרים מאז הפרידה שלה ה -80 המאוחרות, ובעוד חבריה נשארו פעילים מבחינה מוזיקלית (הזמר סטיב קולייר עם פליירים פולחן, הבסיסט טים Swingle עם הטיטאנים קיץ, דרו mmer גלן בנאווידס עם ביואיק MacKane, דון לאמב כמנהל בווטרלו שיא ים), כמה מן הפרויקטים שלהם יש השראה מסירות של combinati המקורי שלהם ב. הצליל של הלהקה מתאים שבשתיקה של חגיגת מוסיקלית גם אסתטי - אוהדי גרנד Ch ampeen, Pedaljets וכו 'סביר הרגשתי ממש בבית עם פאנקי המאפיה של השבויים אה למהר פופ. אבל הלהקה € ™ במדינה s ו הצללות פולק - עדין מאוד בהתחשב בנפח גבוה שלהם התקפה - להגדיר אותם בנפרד. הקהל משמעותי נסחף בקלות בתוך המנגינות בלתי נשכח nd הגואה כוחה של "על קולבים," "זה תלוי בך", "הזמן עבר" ו "מדוע זה איכפת לך עכשיו?" חברי הלהקה עצמם נראה חוי הפיצוץ ng - בתקווה זה היה יותר פשוט איחוד חד פעמי וסימן התחלה חדשה ללהקה כי נפרדנו מוקדם מדי.

עד הבא על הבמה פולי היה אחד מעקפים ranger רחוב של הפסטיבל השנה. אוסטין מבוססי האשפות הביטלס - האח מקארתי ים, המתופף והבסיסט דוד Mider האנטר דארבי - יש שטיק מאוד ספציפיות: משחק כמעט הערה מושלמת מכסה הביטלס, טרום וסמל. פפר, להשלים עם su הנדרש שלה, פאות מכשור. ההבדל היחיד: המילים שונו כדי סובבים סביב הנושא של צואה. לפיכך "לילה של יום מפרך" הופך חרא של יום OEA קשה "," ממני אליך "הופך" מבשר על פו ", וכו 'היו כמה חתיכות חכם באמת, כולל" אני באמת חייב טען Me ", נגזרת של Fab ארבעה לקחת על הנסים" "אתה באמת יש לך שליטה עלי, € ו "עץ נמוך 'Ragin," גרסה של וו "הנורבגי od "שחרג האובססיה של הלהקה עם הקקי. נגינה היתה im והמפוקפק ואת הסתגלות של כמה ציטוטים מפורסמים של לנון לתוך הנושא - "אני אף פעם לא לי נמלה להשוות חרא גדול ישו, מה שהתכוונתי היה, "אלוהים, איזה חרא גדול! '"- היה די מצחיק. אבל letâ ™ s נודה בזה: בדיחה מקבל מהר הישן. אולי זה פוי NT.

המערכה האחרונה של הפסטיבל היה צולבות האבקה של צפון ודרום, s במיניאפוליס ל-אוסטין חזרה (ושוב) השתלת מייק ניקולאי הצטרף Gran ד Champeen לטופס מהומות ברמן. פתיחה להגדיר שלהם על ידי הפיכת דאג Sahmâ ™ s "יום ראשון סאני Mill Valley יום Groove" לתוך המנון נשמה, את הלהקה ot herwise קרע דרך סדרה של פאנק / כוח פופ / רוק בזירה מנגינות. היה p בניגוד retty אלבום מוזר הבנים Champeen בשמחה נדנדה החוצה בעוד ניקולאי המשופד סולן רוק מהלכים שבדרך כלל פעל רעשים כאלה, אבל WH שכבת atever של אירוניה קיים היה מוסווה על ידי poweri אנרגיה tunefulness ng "גידול דאון" או "Surveillance.â € הלהקה מסיימת את הסט עם dicho tomous 1-2 אגרוף: גרסה נוספת של "בעיטות העשרה" (עם מקוי פעם AG לשים עין במראה) והעברת סמכויות רועש של גלים "של לו ריד פחד "שהסתיימה עם ניקולאי מתגלגל על ​​רצפת הבמה Champeeners לנטוש את שדה אחד על ידי אחד תזזית של משוב. בהתחשב רוק & רול לנטוש tha לא מופעל נגד צפון. דרום פסטיבל השנה, איך זה יכול להיגמר?